למרות הפיכתה למעצמה אזורית ללא תחרות בעשורים האחרונים, ישראל בחרה לא פעם להכיל התגרויות אלימות נגדה, במקום להגיב בחוזקה ולהשיג הכרעה. ההכלה הפכה למרכיב בולט בהתנהגות הביטחונית הישראלית.
למרות הפיכתה למעצמה אזורית ללא תחרות בעשורים האחרונים, ישראל בחרה לא פעם להכיל התגרויות אלימות נגדה, במקום להגיב בחוזקה ולהשיג הכרעה. ההכלה הפכה למרכיב בולט בהתנהגות הביטחונית הישראלית.
מאז השתלט חמאס על עזה ביוני 2007, מדיניות ההכלה שרתה את מדיניות ישראל לשמר “חמאס חלש” ולבדל בין עזה בשליטת חמאס לבין הגדה בשליטת הרשות הפלסטינית, אשר
החליש את התנועה הלאומית הפלסטינית העוינת. ישראל המשיכה לספק מים וחשמל לעזה ואיפשרה יצוא סחורות כמו גם יבוא בבדיקה ביטחונית. יתרה מכך, היא אישרה העברת מיליוני דולרים לחמאס מקטאר כדי לתמוך באחיזה של הארגון האיסלאמי בעזה.
ירי של אלפי טילים ופצצות מרגמה, שיגור בלוני נפץ, עפיפוני תבערה ומזל”טים וחפירת מנהרות מתמדת מרצועת עזה לעבר ישראל לא עוררו תגובה מיידית ורחבת היקף. ההתקפות החוזרות ונשנות של חמאס גררו מענה צבאי מוגבל ומדוד, שנועד להכיל כל אירוע ולהביא לסיומו במהירות האפשרית. עם הזמן הגדיל חמאס את טווח הטילים ואת גודל ראשי הנפץ שלו ובכך העמיד מספר גדול יותר ויותר של ישראלים ומתקנים אסטרטגיים בסכנה. ישראל אף בחרה להכיל מצבים שבהם מאות אלפי ישראלים נאלצו לחסות מפני התקפות טילים.
ישראל יזמה מספר פלישות קרקעיות מוגבלות (“עופרת יצוקה” בדצמבר 2008-ינואר 2009, “עמוד ענן” בנובמבר 2012, ו”צוק איתן” ביולי-אוגוסט 2014) שיצאו לדרך רק לאחר ירי טילים נרחב ופגיעה בחיי היומיום בישראל. מטרות הפשיטות היו לגרוע מהיכולות הצבאיות של חמאס ולהרתיע אותו מהתקפות נוספות נגד האוכלוסייה הישראלית. המטרה לא הייתה הפלת שלטון חמאס ולא השתלטות על כל רצועת עזה.
מבצעים אלו לא מנעו את בנין הכוח של חמאס וישראל לא הצליחה להשאיר את “חמאס חלש.” לאחר ה-7 באוקטובר, כשל ההרתעה, כמו גם התשתית התת-קרקעית העצומה שנבנתה מתחת לעיניה של ישראל, מהמם. ישראל לא “כיסחה את הדשא” מספיק.
ההכלה\הריסון לאורך זמן משדרים רתיעה מעימות צבאי וחולשה באזור שתרבותו הפוליטית מעריכה שימוש בכוח. ואכן, השימוש בכוח הוא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק במזרח התיכון. לכן ההכלה גורמת לכרסום בהרתעה. פגיעה בהרתעה מקרבת את סבב האלימות הבא.
החשש מפני נפגעים, שמפקדי צה”ל הפנימו (ללא בסיס), הוביל עוד יותר לריסון, נתפס בעיני אויבי ישראל כחולשה, השוחק עוד יותר את ההרתעה של ישראל.
בנוסף, ההכלה מאפשרת ליריב זמן להתעצמות. ישראל אימצה את הנוסחה “שקט תמורת שקט” בעזה, שחסכה לזמן מה מהאוכלוסייה הישראלית מתקפות טילים, אך נתנה לחמאס זמן לבסס את משטרו ולבנות את כוחו ללא הפרעה (באופן דומה גם הטילים של חזבאללה לא החלידו כפי שחשבה צמרת צה”ל). מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר מצביעה על כך שלאורך זמן, הכלה והימנעות מלגבות מחיר על התגרויות לאורך הגבולות מובילה לעלויות גבוהות בהרבה מלקיחת יוזמה.
יתרה מכך, מדיניות האיפוק מנרמלת את השימוש בכוח על ידי יריביה של ישראל ומאפשרת הגדלת המינון של אלימות לאורך זמן. חמאס הרחיב בהדרגה את טווח הטילים שלו ואמלל חייהם של מספר הולך וגדל של ישראלים.
לאורך זמן, הכלה שעלולה להיראות מוצלחת גורמת לשאננות ולכשלים בהרתעה. בעזה היא יצרה תנאים שהובילו להפתעה אסטרטגית.
ההכלה יצרה תסכול בקרב הציבור הישראלי, שציפה שצה”ל יגיב ביתר חריפות. ממשלת ישראל השתמשה בצה”ל במשורה, וגרמה לתחושה לא נוחה שחיי החיילים חשובים יותר מחיי האזרחים בעורף. האזרחים מצפים מהמדינה לקיים איתם את האמנה החברתית המחיבת לספק ביטחון.
בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, נראה כי ישראל הסתמכה יתר על המידה על הכלה וכי יש לחזור לתפיסת הביטחון המקורית המעודדת מכה מקדימה\מונעת. ישראל משלמת מחיר כבד על דחיית תגובה צבאית חזקה כדי להטיל פחד בקרב אויביה. דחיית הקץ אינה תמיד נבונה.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Ariel Hermoni / Israel Mod
- בניית אתרים